רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

מאז וגם היום רוצה לבנות גשרים

גשר צר
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

הייתי בת 14, והרב דיבר והרעים בקולו, ואני לא הבנתי כלום:

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך! זה אומר שצריך לשים שופטים ושוטרים אצלנו, בשערים שהשם ברא לנו. תסתכלו על הפרצוף שלנו – העיניים, האוזניים והפה הם שערי הפרצוף, וצריך לשים בהם שופטים ושוטרים. לשים לב מה אנחנו מכניסים לגוף, לתודעה, מה אנחנו אוכלים, מה שומעים, רואים, וגם מה מדברים ואומרים החוצה".

לא הבנתי מילה. יש פער גדול בין השפה ה"דוסית" והתורנית היומיומית לבין זו החילונית-ישראלית. הקפיצות בין עבר להווה, בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה – כל זה בלבל אותי אז מאוד. לא הכרתי גם את העובדה שכמעט תמיד יש מסר חינוכי, לפעמים מפורש ולפעמים בין השורות, ושיש איזו תכלית שגם אם לא מזכירים אותה בכל דרשה, תמיד מרחפת מלמעלה. מישהי שישבה אז לידי, באותו אירוע לפני כ-20 שנה, לחשה לי הסבר:

"הרב לקח את הפסוק הראשון של פרשת השבוע 'פרשת שופטים': שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך. מה שהוא אומר זה מדרש, זו פרשנות. הפסוק אומר שצריך למנות שופטים ושוטרים אמיתיים, פיזיים. אבל זה רק הפסוק, הרב מתייחס אליו כאל רעיון על ה'שערים' בפנים של האדם, ועל כך שצריך לשים בהם 'שופטים ושוטרים'. לי למשל ברור מה הוא רוצה להגיד לנו, בני הנוער, בקהל. הוא מתכוון שאנחנו צריכים לחשוב באילו תכנים אנחנו צופים, כלומר מכניסים לעיניים, או אם אנחנו מדברים לשון הרע, כלומר מה אנחנו מוציאים מהפה...".

כל שנה מחדש הפסוק הזה שפותח את פרשת "שופטים" מזכיר לי את המעמד ההוא, את הפער שחשתי, ואת הרצון שהתורה תהיה יותר מובנת ונגישה.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.