קלמן סמואלס בכה כשדיבר על בנו הנכה, יוסי, שבגללו הוקם ארגון החסד "שלווה". יעל שרר בכתה כשדיברה על "הבושה שעוברת צד" - אביה פגע בה בילדותה, אבל בזכות היכולת לתקן ולרפא, בזכות מי שהאמין בה ותמך בה, היא החלה את הפעילות החברתית שלה בתחום.
הרבה דמעות ראיתי כששידרתי אתמול את טקס הדלקת המשואות, גם על הבמה וגם בקהל, אבל אלה היו דמעות של ניצחון.
המכנה המשותף, כמעט אצל כל מדליקי המשואות השנה, היה הבור הגדול שאיתו הם מתמודדים. עשהאל שבו, קטוע רגל, הקדיש את המשואה לאמו רחל ולשלושת האחים שלו שאיבד בפיגוע. אליזבטה שרסטוק מאוקראינה סיפרה על המצב הנורא של אחינו ואחיותינו, יהודי התפוצות, שנמצאים שם בחזית.
השאלה היא מה עושים כשנפגעים, כשנופלים, כשחוטפים מהלומה קשה. אתמול ראיתי אנשים שלא רק התמודדו, לא רק הסתדרו, אלא ממש צמחו מתוך כך. המשואות שהודלקו אמש היו קטנות לעומת האור שהם מאירים בחייהם יום-יום. המוגבלות של יוסי היא זו שהניעה את הוריו להקים את אימפריית "שלווה". הילדות של אנג'לה אלון במעברה – הניעה אותה להפוך למשפחה אומנת חמה ל-217 ילדים לאורך השנים. וכן הלאה, אחד אחד.
ואולי בעצם זה האלגוריתם שמפעיל את העם היהודי. "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ - כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". הרי שלוש שנים אחרי השואה - חזרנו לכאן בגדול והתחלנו לשגשג.
ולכן זה לא היה איזה ערב יוצא דופן וחד פעמי, שבו התאמצו והצליחו למצוא כמה צדיקים. צריך לזכור לאורך כל השנה שזה הסיפור האמיתי שלנו, אלה הפנים שלנו, זו תוכנת ההפעלה. לתפארת מדינת ישראל.
