"מאיפה מגיעה הריקנות? מאיפה מגיעים התלונות והשעמום?", כך שואלת מנחת ההורים מיכל שניאור, ועונה כך:
"אנחנו נותנים לילדים שלנו הכול. רוצים לשים לב לכל מה שחסר להם: בגדים לפי עונה ואופנה, מאכלים מפנקים לפי בקשה, כסף, בר מצווה, בוק, לוק, ועוד היד נטויה...
אבל המשוואה שיש לנו בראש לא נכונה. המשוואה אומרת: אם ניתן – הם יהיו שמחים. ואם נסרב לתת – הם יהיו עצובים. אבל הם הדור שמקבל הכי הרבה בהיסטוריה, אז איפה האושר?
התשובה היא שמי שנמצא בעמדת מקבל בלבד – אינו מאושר. זה מתכון לדכדוך. אדם הופך מאושר כשהוא שואל את עצמו לא מה אני צריך, אלא למה אני נצרך. איך אני יכול לתרום? מה אני יכול לתת?
משפט פשוט כמו 'תודה ששמרת על האחים שלך ואיפשרת לי לנוח, מה הייתי עושה בלעדיך?' הוא המתנה הכי גדולה. משפט קטן כמו 'תודה ששטפת כלים, תראה איך יותר נעים פה עכשיו בזכותך' – הוא משפט שממלא את הלב.
זה כל הסיפור של יוסף הצדיק בפרשה: הוא קם מהבור והגיע עד למלכות כי הוא לא ציפה שיעשו עבורו, אלא ציפה מעצמו לעשות עבור אחרים. הוא חי תמיד בתודעת שליחות. המחשבה שצריכים אותנו ממלאת אותנו בכוח, במשמעות ובשמחה, אפילו בכלא במצרים.
תסתכלו מסביב ותנסו לשנות את המשוואה. לא רק עם הילדים, גם בעבודה ובמעגלים נוספים".
