כולם קראו על כך בעיתון. כולם דיברו על זה יומם ולילה. אבל רק אחד קם ועשה משהו. פרשת יתרו מתחילה כך: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹוקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". יתרו שומע על היציאה מעבדות לחירות, על הבשורה החדשה בעולם, ולא נשאר אדיש. הוא שומע, מפנים, וזה מוביל אותו לעשייה: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה". יתרו עוזב את ביתו, ומצטרף לעם ישראל.
פרשנים רבים כותבים על יכולת השמיעה של יתרו. הרי התורה עצמה מספרת איך עמים רבים שמעו על יציאת מצרים, נדהמו ונבהלו. מיליוני בני אדם במזרח התיכון עקבו אחרי הדרמה. האם זה עורר אותם להשתנות? לעשות משהו? לא. רק יתרו העמיק לבדוק מה המשמעות של כל זה עבורו. לא רק שמע – אלא השתנה.
כמויות אדירות של אינפורמציה מתחרות על תשומת הלב שלנו. בכל יום כולנו שומעים אינספור ידיעות שונות. סיפורו של יתרו מעלה שאלה: מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו שומעים?
