שמעתי אתמול על אמא לכמה קטנטנים, שהיא גם מורה בעצמה. היא מנסה להעביר זום לכיתה א' (משימה בלתי אפשרית) ובמקביל לחבר את ילדיה לזום עם הגננת (עוד משימה בלתי אפשרית). שמעתי על ילדה שרגע לפני בת המצווה המצומצמת שתוכננה לה בחצר הבית – נכנסה לבידוד בגלל חברה מאומתת. הסיפורים האלה הם כמובן קטנים מול סיפורי המובטלים, החולים והנפטרים.
מה אנחנו יכולים לעשות מול גלי המצוקה האלה? ספר איוב מספר על אדם שהתמודד עם אסונות רבים. איוב איבד את רכושו, את בריאותו, את ילדיו, וכשהחברים שלו מנסים לעזור לו ולנחם אותו, הוא אומר להם משפט עוצמתי: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי – וּתְהִי זֹאת תַּנְחוּמֹתֵיכֶם". כלומר: עצם ההקשבה שלכם למצוקה שלי – היא הנחמה. אל תדברו ותסבירו לי, אלא תקשיבו באמת, תשמעו אותי – וככה תנחמו אותי.
אנחנו לא יכולים לתרום לכולם כסף ולפתור את הבעיות של כולם, אבל אנחנו כן יכולים, בימים אלה, לפחות לשמוע. להיות שם בשבילם ופשוט להקשיב – ובכך להביא נחמה, הקלה וחיזוק.