אני נזכרת בסיפור הזה בכל שנה בפרשת "שופטים": הייתי בת 14, הוזמנתי לאירוע דתי, הרב פתח בדברים ואני לא הבנתי כלום: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ! צריך לשים שופטים ושוטרים אצלנו, בשערים שהשם ברא לנו. תסתכלו על הפרצוף שלנו – העיניים, האוזניים והפה הם שערי הפרצוף. צריך לשים לב מה אנחנו מכניסים לגוף פנימה, לתודעה, מה אנחנו אוכלים, מה שומעים, רואים וקוראים, וגם מה מדברים ואומרים החוצה".
כאמור, לא הבנתי מילה. מישהי שישבה אז לידי, לחשה לי את ההסבר הבא: "הרב לקח את הפסוק הראשון של פרשת השבוע, פרשת שופטים: 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ'. מה שהוא אומר זה סוג של פרשנות. הפסוק אומר שצריך למנות שופטים ושוטרים אמיתיים, פיזיים. אבל זה רק 'פשט' הפסוק, הרב מתייחס אליו כאל רעיון על ה'שערים' שיש בפנים של האדם, ועל כך שצריך לשים בהם 'שופטים ושוטרים'. בקיצור הוא מתכוון להגיד לנוער פה שלא יראה הרבה טלוויזיה בחופש...".
וואו, חשבתי. לא ידעתי שפרשת השבוע היא פרשת שופטים, אבל כולם שם ידעו. לא ידעתי כמוהם באיזה פסוק היא נפתחת. לא ידעתי איך קופצים כך בין הפסוק הפשוט למשמעות אקטואלית. בעצם, את דבר התורה הראשון ששמעתי בחיי, לא הבנתי.
בכל פעם מחדש פרשת "שופטים" מזכירה לי את אותה נערה בת 14, וגם את הרעיון הנפלא הזה.