ראיתי אתמול בעיניים את תוצאות תשעה באב, בסיור מרתק עם הרצל בן-ארי מהחברה לפיתוח הרובע היהודי. התחנה הראשונה: גל אבנים ענק. אלו הם סלעים שהתנפצו במהלך חורבן בית המקדש, ונותרו כך, כעדות אילמת, עד היום, באזור הכותל הדרומי. הזמן כאילו קפא, ואפשר להביט בהרס ובחורבן בעיניים. ראינו גם עדויות לאש הגדולה שהשתוללה בירושלים אחרי חורבן הבית. ניתן ממש להתבונן באופן מוחשי באפר שחור ובקורות עץ שרופות, בני כאלפיים שנה. אפשר גם לראות בשטח את התקוות שהחורבן יהפוך לבניין. על אחת האבנים העתיקות בכותל הדרומי, חרט אז מישהו בכתב עברי, פסוק מפיו של הנביא ישעיהו: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה". הוא לא זכה לראות את העצמות פורחות שוב.
השרידים האלה חיכו לנו דור אחרי דור, הולכים ומתכסים תחת שכבות. רק כשחזרנו לירושלים, התחילה מדינת ישראל לנהל מפעל ארכיאולוגי אדיר, שחושף עד היום, לאט לאט, את כל העדויות האלה. רק השבוע התגלה בירושלים אוצר חותמות גדול מימי בית המקדש הראשון. אולי יש משהו סמלי בכך ששבנו הביתה, ואנחנו כל הזמן מגלים תמרורים וסימני אזהרה שטמונים עמוק באדמה. לסיום, שאל המדריך: לו יכלו האבנים והאפר לדבר – מה הם היו אומרים לנו?