"שלום סיון, שמי מיכל אברה-סמואל, מנכ"לית עמותת 'פידל' לשילוב יוצאי אתיופיה. עד גיל 9 חייתי בעולם שבו בית המקדש היה דבר קיים. כמו כל הוריי ומחנכיי, האמנתי שאחרי חורבן הבית הראשון, בית המקדש השני עומד היום על תילו בירושלים, עיר שבאופן המציאותי ביותר פשוט עשויה מזהב. שמעתי תיאורים על הכוהנים שמתהלכים בבית המקדש, נרדמתי עם סיפורים על קדושת ירושלים, והתפללתי לזכות לחזור לשם, למרכז הרוחני העולמי הזה.
האמונה בירושלים הייתה הכוח החינוכי החזק ביותר שפעל באתיופיה, על ילדים ומבוגרים כאחד. האמת המוחלטת שהועברה מדור לדור הייתה שעלינו לשמור על טוהר הלב והמעשים, כדי שיום אחד נהיה ראויים לעמוד בבית המקדש. הכוח הזה הניע אותנו לעבור מסע מפרך במדבר. על ירושלים חלמנו כשקברנו מתים בדרך, כשוויתרנו על רכושנו לשודדים, וכשהמשכנו – אני ומשפחתי – ללכת ברגל למרות הרעב והצמא, ב'מבצע משה'. הרי נזכה אחרי כל כך הרבה דורות לעמוד בשערי בית הבחירה.
ואז הגענו לארץ וגילינו באיחור של אלפיים שנה: בית המקדש נחרב. את הוואקום הגדול הזה אני לא מצליחה למלא מאז. אני זוכרת את אבא שלי רואה יהודים נוסעים בשבת בתוך ירושלים. יכולתי לשמוע אז את ליבו נשבר. גדלתי קצת, התבגרתי, והבנתי שבעצם זכיתי. זכיתי לעבור את ילדותי עם בית מקדש קיים. זכיתי לעצב את אישיותי במטרה להיות ראויה לו. ההורים שלי חיו כך עד גיל מבוגר, במטרה להיות טהורים מספיק לירושלים. דווקא אני, מכולכם, מכל הדורות שבהיסטוריה מאז חורבן הבית, זכיתי לגדול אחרת. אני ואלה שגדלו כמוני – יודעים את טעמו של חורבן הבית, מבינים היטב את משמעות אובדנו לחיינו".
אהבת? רוצה לשתף?
- עוד פוסטים מתוך החלק היומי
- עוד פוסטים בנושא ימי בין המיצרים, תשעה באב
סיון רהב-מאיר
סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.