כל אדם סוחב איתו משקעים מהעבר. צלקות מאירועים קשים. רגעי משבר. יש גישה שאומרת שצריך לשחרר, להסיר מעלינו את המשא הזה, להתעלם ממנו. למה להיות כבדים? בואו נשכח את הכול.
אבל פרשת "תרומה" שנקרא השבת מציעה לנו גישה אחרת: חטא העגל היה נקודת שפל בתולדות עם ישראל. אחרי מעמד הר סיני, משה עלה אל ההר כדי לחזור עם לוחות הברית. בני ישראל חיכו לשובו, אבל כשראו שהוא מתעכב - הם עשו לעצמם עגל זהב. כשמשה רבנו ירד מההר וראה את העם רוקד מסביב לעגל, הוא שבר את הלוחות.
רק אחרי ימים רבים של תפילות ופיוס קיבלנו את הלוחות השניים, השלמים, והם הונחו בתוך ארון הברית. אבל רגע, מה עושים עם הלוחות השבורים? אולי כדאי לזרוק אותם, כדי להימנע מהתזכורת הכואבת? אולי צריך להמשיך הלאה ולשכוח מזה? חכמינו מגלים לנו דבר עמוק: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
כלומר, בתוך ארון הברית, לצד הלוחות החדשים, מונחים מעכשיו גם הלוחות השבורים. אנחנו נושאים איתנו את השברים של חיינו. הם לא רק מזכירים לנו טעויות מהעבר, אלא גם מזכירים לנו את היכולת להתפייס, לתקן, להתחיל מחדש, לבחור נכון מעכשיו, להתקדם.
לאורך כל המסע במדבר העם לקח איתו למזכרת חתיכות מנופצות. כל אחד יכול לחשוב על שברי הלוחות שהוא נושא איתו, ואיך הם אולי דווקא נותנים לו כוחות. רבי נחמן מברסלב אמר על כך: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל - תאמין שיכולים לתקן".
