"אחרי שבעה גדושה ומאסיבית על יוסי שלנו, עם הרבה בכי וסיפורים (וגם צחוק), התחלנו את היום האחרון של השבעה ביום ראשון. לכאורה זה יום פשוט, בלי מנחמים.
יושבים כמה דקות ואז מישהו מגיע ואומר את המשפט הכי קשה, הכי מפרק והכי חזק ששמעתי בחיים שלי, המשפט שאומרים לאבלים בסוף השבעה: 'קומו מאבלכם'. ואני אומר לעצמי בראש: מה, הוא נורמלי? איך אני אקום? אני מפורק, אין לי כוחות לכלום, אני עוד לא בשל בכלל, איך אני אקום מהאבל?
אבל בלי הרבה ברירה אנחנו קמים ומבינים שאין לנו פריבילגיה, חייבים להמשיך. יש לנו אחריות על עצמנו, על המשפחה הגרעינית שלנו, על המשפחה המורחבת, על החברים, על השכנים ועל כל עם ישראל.
קומו מאבלכם. כולכם. הכוח בידיים שלנו. קומו כולכם ותתחילו לנוע קדימה, לדחוף את החיילים, לחזק את המשפחות בעורף, את נשות המילואימניקים, את המשפחות השכולות, את משפחות החטופים, את המנהיגים שלנו – תנו להם כוחות לסיים את מה שהתחלנו. אין לנו ברירה אחרת. רק לקום מאבלנו ולדחוף עד לניצחון מוחץ שייתן לנו שקט. יוסי ושאר הגיבורים לא נפלו לשווא.
לכל אחד יש תפקיד במלחמה הזו, גם אם הוא יושב בבית: לייצר חוסן עם הסובבים אותנו, לכאוב, לדבר ניצחון, להרים את הראש. קדימה לעבודה. קומו".
