ושוב - "אחרי מות קדושים". פרשות השבוע שילוו את יום הזיכרון. איך מתנהגים אחרי מותם של קדושים? לפני שנתיים שמעתי את הרבנית ימימה מזרחי, בערב יום הזיכרון, בתל אביב. האולם היה מלא ולכן נפתח עוד חדר עם שידור וידאו בחוץ. וכך היא אמרה:
"לא סתם הימים המיוחדים האלה, יום הזיכרון ויום העצמאות, מתרחשים בפרשת 'אחרי מות קדושים'. מה זה 'אחרי מות'? מה התורה אומרת לנו לעשות אחרי מותו של מישהו? לחיות! להעצים את החיים. ואיך עושים את זה? לא סתם דווקא בפרשה הזו, דווקא בשבוע הזה, אנחנו קוראים: 'ואהבת רעך כמוך'. הנשמות הקדושות האלה מסתכלות עלינו מלמעלה ושואלות: בשביל מה הוקרבנו, אם הם שם למטה עוד רבים על שטויות, עוד שונאים? איך הם לא נותנים כבוד לאחר? לאישה, לבעל, לילדים, לזקן, למורה, לחייל הלוחם, ללומד התורה? כבוד!".
ואז היא ביקשה שנעשה משהו:
"שכל אחת תשים יד על מי שלידה. קדימה, לא להתבייש, לא להתפדח. שימו יד אחת על השנייה ותגידו יחד איתי: 'הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. קדימה".
וכ-250 נשים, מבוגרות וצעירות, חילוניות ודתיות, מתחזקות ומתחלשות, שמו באמצע תל אביב, בערב יום הזיכרון, יד על כתפה של מישהי שהן לא מכירות - וחזרו אחריה מילה במילה, וקיבלו על עצמן לנסות לאהוב יותר.
