ביום שלישי בבוקר התעוררתי בניו יורק, כשבישראל כבר צהריים. הסתכלתי בטלפון וגיליתי מטח. לא מטח טילים, מטח בדיחות. זה מדהים: הדבר הראשון שראיתי בכל הקבוצות והעדכונים היה רצף של בדיחות על המצב. "למכירה: שלושה סנדביצ'ים במצב מצוין, כחדשים", או: "אם במילא אין לימודים וכבר יום שלישי, אולי נעשה היום בחירות?". לקח לי כמה שניות להבין שבאותו בוקר החלה התקפת טילים רצינית מעזה (אגב, בהמשך הגיעה גם התקפת הצחוק של הכתב תמיר סטיינמן).
ההומור, הצחוק, החיוך, הם כלי נשק יהודי עתיק. זו יכולת להסתכל על המציאות בפרופורציה נכונה. פרשת השבוע מלאה בצחוק: אברהם ושרה צוחקים כשהם שומעים שבגיל מבוגר עומד להיוולד להם ילד, ולבסוף גם קוראים לו – יצחק. הגישה השמחה, המחייכת והמאמינה הזו היא שהביאה אותנו עד הלום.
הרב שלמה קוק (סבא של בעלי) מסביר את הפרשה, וכותב שעלינו לצחוק צחוק אמיתי, אל מול הצחוק המרושע של אויבינו. נדמה לי שזאת אחת הפרשנויות העמוקות למה שמתרחש במזרח התיכון: "צחוקם של הצדיקים מתקן את צחוקם המזויף של הרשעים. העולם שואף לצחוק כשר ואמיתי. על עם ישראל להשתיק את צחוקו הפרוע של ישמעאל, צחוק שהורס את יסודות העולם, ולחנך את האנושות לצחוק של מאמינים וטהורים, עד ליום שעליו נאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ – הָיִינוּ שְׂמֵחִים".
שנזכה.
- מאת: סיון רהב-מאיר
- פורסם:
- קטגוריה: החלק היומי
- וירא
אהבת? רוצה לשתף?
- עוד פוסטים מתוך החלק היומי
- עוד פוסטים מפרשת וירא
סיון רהב-מאיר
סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.