אנחנו מנסים תמיד להיכנס לפרופורציות. ערב תשעה באב, בעיצומו של משבר הקורונה, העובד הסוציאלי רוני פרינץ כותב שלפעמים צריך לצאת מפרופורציות:
"אני זוכר שבפעם הראשונה שצמתי בתשעה באב ישבתי מותש ליד בית הכנסת, ומתפלל זקן עבר לידי ואמר: 'נו, במחנות היה יותר קשה'. נכון, במחנות היה יותר קשה, אבל היום, עמוק בתוך העבודה הטיפולית, אני יודע שהגישה הזו לא עוזרת. פעמים רבות אנחנו מנסים להחליק דברים, לא לעשות עניין, לקחת הכול בפרופורציות, אבל זה לא נכון – לא תמיד צריך להמעיט בכאב ולמחוק אותו. הנפש היא ייחודית. להשוות את מה שקורה בתוכה פנימה לכל מה שקורה בחוץ – זה למחוק את הייחודיות הזו שבבריאה. זה לא באמת מרפא את הכאב אם מקטינים אותו או לא מכירים בו.
אלה הם ימים של משבר, של עצב אמיתי, של אבלות. צריך לתת מקום לצער, ולא לומר 'יאללה, צא מזה, זה קורה לכולם'. הרי גם כשניגשים למי שיושב שבעה, לא באמת מנחמים אותו. אנחנו לא מסוגלים. אנחנו בעצם פונים למי שמעל לכל פרופורציה ואומרים: מן השמיים תנוחמו".
