הצלם של תוכנית הבוקר חיכה לי אתמול בבוקר כרגיל מחוץ לבית, שאגיע לשדר. אבל אז הוא כתב לי שבגשם כזה אי אפשר לשדר. צריך להיכנס פנימה.
בדיוק הכנתי אתמול שיעור על הכנסת האורחים של אברהם אבינו. איפה אני ואיפה הוא. הסלון והמטבח היו מבולגנים אחרי שהילדים יצאו ללימודים ועוד חיפשו בבוקר מעילים ומגפיים. לא בדיוק התחשק לי לסדר מהר, להכניס עכשיו מישהו הביתה, להציע קפה, לארח.
אחר הצהריים הבן של השכנים דפק בדלת וביקש מיקסר כי הם בדיוק מכינים עוגה. אז קמתי והכנסתי אותו אל המטבח.
תכלס, האם הייתי מעדיפה לא לפתוח את דלת הבית לשניהם? כנראה שכן.
ואז חשבתי על זה: למה היהודי הראשון, אבי האומה, ראש המאמינים בכל הדורות, מזוהה דווקא עם המצווה הזו של הכנסת אורחים? למה כל כך חשוב לתורה, ואז לאלפי פרשנים לאורך אלפי שנים, להדגיש שהאוהל שלו היה פתוח מכל צדדיו לכל עובר ושב?
אולי כי הכנסת אורחים דורשת שנזוז, שנתאמץ, שנשנה תוכניות, שנצא מעצמנו. הרבה יותר קל להעביר קצת כסף בביט, ולא לטרוח. הרבה יותר קל לשבת ולהכין שיעורים על הכנסת אורחים, מאשר להכניס אותם בפועל הביתה. אבל אברהם אבינו לא רק עושה זאת, אלא עושה זאת בשמחה ובהתלהבות, מתוך הבנה שזו הבשורה שלו לעולם.
בעידן הדיגיטלי שלנו, פרשת השבוע רלבנטית אפילו יותר: בתור בניו של אברהם אבינו, אנחנו מתבקשים לראות פנים, ולא מסכים. הלוואי שנזכור זאת, בפעם הבאה שבה מישהו דופק בדלת.
