"שלום סיון, קראתי שאת חיובית ונמצאת בבידוד. גם אני. רציתי לשתף ברעיון שחשבתי עליו בימים שבהם דלת הבית סגורה, ובני הבית וגם הלקוחות שלי לומדים להסתדר גם קצת בלעדיי:
בפרשת יתרו, יתרו מצטרף לעם ישראל ומגלה שמשה רבנו, החתן שלו, עובד מבוקר עד ערב. יתרו לא מבין למה, ושואל את משה: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?. משה רבנו מסביר לו שהמשימות אף פעם לא נגמרות, שהעם לא מפסיק לבוא אליו, ויתרו בתגובה משתמש במילים חריפות: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה... נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.
הוא מבקש ממנו למנות עוזרים רבים: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ובמילים שלנו – האצלת סמכויות. יש דברים שאחרים יכולים לטפל בהם, כדי להותיר למשה רבנו זמן עבור מה שחשוב באמת. ואז, מבטיח יתרו, אם אכן משה רבנו יפעל כך: וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.
אם אפילו משה רבנו לא יכול ולא צריך לעשות הכל, כנראה שכך גם אני. ומעניין שכל זה קורה בפרשה עוד לפני מתן תורה בהר סיני. כלומר, ההקדמה למתן תורה היא לדעת לחלק משימות, לנהל את היום, לפנות זמן ומקום בלו"ז ובנפש. שנזכה. רפואה שלמה ושבת שלום".
