השעה אחרי חצות. סיימתי עכשיו בירושלים מפגש עם ראשי ארגוני הסטודנטים היהודיים בקמפוסים בארצות הברית, וקשה להירגע.
הם הגיעו לארץ למשלחת, ובשבוע הקרוב יסיירו בישראל וייפגשו עם הנשיא, ראש הממשלה ועוד שורת בכירים. ארגון הסטודנטים היהודי "עולמי" שאירגן את המסע הזה ביקש שאבוא לשמוע את ההרצאות הקצרות שלהם, לעזור להם לדייק את המסרים שהם הולכים להגיד פה בישראל.
זה לקח לנו שלוש שעות. שמענו כעת ברצף עדויות מ-25 אוניברסיטאות מובילות. הקמפוסים בארצות הברית הפכו מאז ה-7.10 לאזורי מלחמה, למעוזי אנטישמיות, לתאים של חמאס.
צריך לחבר את כל הנקודות: את הסטודנטית שאושפזה אחרי שהותקפה פיזית. את הסטודנט שעזב את המעונות אחרי שריססו לו על הדלת צלב קרס ותלשו את המזוזה. את האלימות היומיומית, היריקות, הסיסמאות, החברים שהפכו לאויבים. בחודש אוקטובר משפט כמו "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה" הדהים אותם. היום, כמה נורא, הם פשוט התרגלו.
"האם זה הערב הכי מדכא בחיים שלכם?", שאלתי אותם בסוף. התשובה הייתה לא. כי הם מעולם לא הרגישו כל כך מחוברים. שלושה מהם הגיעו עכשיו לישראל בפעם הראשונה בחיים, ואמרו: "זה לא היה קורה בלי ה-7.10. זו הייתה קריאת השכמה אישית". עוד שלושה מתכננים עלייה. עוד ארבעה הקימו ארגונים חדשים לחינוך יהודי, למאבק באנטישמיות.
סטודנט מאוניברסיטת קולומביה סיכם: "אני מסתכל על יהודים שמסתירים עכשיו את יהדותם, ומתבייש עבורם. אני חוטף צעקות, מתווכח עם מרצים, מגיש תלונות במשטרה, אבל מעולם לא הרגשתי כל כך חי. אין דבר יותר גדול מלדעת שאתה עושה את הדבר הנכון, בזמן הנכון".
(בתמונה: הערב בירושלים, עם נוח לדרמן שמספר על ההפגנות הסוערות בקמפוס בקולומביה)
