שבוע טוב, בשורות טובות. אני לא מבינה בחשבונות שמיים, אבל אולי בבוקר הקשה הזה כן כדאי לחשוב גם על חשבונות ארציים מאוד, כאן, על הקרקע: מול האסון הנורא, האם פשוט נקבל על עצמנו לשמור היטב מעתה על כללי הבטיחות? לדאוג לאמצעי ביטחון אלמנטריים? לא לזלזל, אף פעם, בשלוש מילים: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"?
אסון פסטיבל ערד, אסון המכבייה, אסון הכרמל, אסון נחל צפית, אסון ורסאי ועכשיו אסון מירון מזכירים לנו, בדם: לדאוג לאישור תקין של מהנדס, לתכנן מראש פינוי בעת מצוקה, להגביל מספר אנשים בכניסה – זו לא בירוקרטיה מעצבנת של נודניקים ייקים, או של מי שלא מבין את קדושת מירון. זו מצווה קדושה. אנחנו אמורים להצטיין בכך.
וכן, גם בחיינו האישיים, אולי צריך לשנות את השפה: להתקין מעקה וסורגים, לנהוג במהירות החוקית, לבדוק אוויר בצמיגים – זו חובה. זו הלכה. זה קריטי. האם צריך להחמיר ולהתחזק דווקא בכל אלה, לעילוי נשמתם, וגם עבור שמירה על כל מי שאיתנו?
ובסוף זה כן קשור, איך לא, לפרשה: אחד הנושאים המרכזיים בפרשת "אמור" שקראנו בשבת הוא קדושת החיים. שוב ושוב מסופר על איסורים שמרחיקים את הכוהנים, מנהיגי העם, מהמוות. עד היום כוהנים לא נכנסים לבתי קברות. פרשנינו מסבירים שבעוד התרבות המצרית קידשה את המוות (בפירמידות, בחניטה) – הפרשה מבשרת על כך שמרכז הכובד הרוחני משתנה כעת. צריך לבנות תרבות יהודית שתקדש את החיים. שתייקר אותם מאוד, שתשמור עליהם בקפדנות. הלוואי שלצד כל ההצעות לחיזוק רוחני ולחשבון נפש לזכר 45 הנשמות היקרות האלה, האסון הזה יגרום לנו להתחזק בכך יותר.
