שלוש סיבות לשמוח היום:
קודם כל, אנחנו לא חוגגים רק את שחרורה של ירושלים. אנחנו חוגגים גם את הצלתה של תל אביב. מי שהיה כאן בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים – יודע לספר. כל קיומה של ישראל הצעירה היה בסכנה ב-1967. מדינתנו בת ה-19 גם ניצלה, גם גדלה פי כמה, וגם חזרה לחבלי ארץ תנ"כיים.
שנית, בגלל התגשמות החלום. אלי ויזל, חתן פרס נובל, אמר פעם שירושלים מחברת בין איש לרעהו באופן שקשה להסביר. כשיהודי מבקר בה בפעם הראשונה, הוא אמר, זוהי אינה הפעם הראשונה. הוא שב הביתה. חברה שלי, עולה מאתיופיה, סיפרה לי לפני שנים איך בכל פעם שהיא והאחים שלה ראו בילדותם באדיס-אבבה חסידה עפה בשמיים, הם נהגו לצעוק לה: "חסידה, חסידה, מה שלום ירושלים?". נתן שרנסקי סיפר פעם איך כשהואשם יחד עם חבריו בבגידה ב"אימא רוסיה", הם התבקשו על ידי בית המשפט לסכם את טיעוניהם. שרנסקי אמר אז: "לבית המשפט הזה אין לי מה לומר, אבל לעם ישראל ולאשתי אני אומר: לשנה הבאה בירושלים". אנחנו חיים בתוך נבואה בת אלפיים שנה, שמתגשמת.
ושלישית, וחשוב מכל: אנחנו שמחים היום בגלל גודל האתגר העכשווי. בגלל הצ'אנס האדיר שקיבלנו דווקא בדור שלנו. זכינו בפיס, ועכשיו, מה עושים עם האוצר? המשימה שלנו היא להפוך את כל האנרגיה הזו, את כל השבועות והכמיהות והתפילות בנות אלפי השנים – לתכל'ס. שירושלים של מעלה וירושלים של מטה יתחברו. שהמקום הזה אכן יבשר על תרבות אלטרנטיבית לעולם כולו. אנחנו בדרך. חנה זמר, עורכת העיתון "דבר", כתבה בעיתון אחרי כניסת הצנחנים אל הכותל: "בא לציון גואל. אלפיים שנה, שמונים דורות, פנו יהודים למזרח – שחרית, מנחה וערבית. אלפי שנים לא טשטשו את הזיכרון הלאומי, שיהודי נולד איתו כמו שהוא נולד עם רמ"ח איבריו. כל הפסוקים קמים כעת לתחייה לנגד עינינו".
בעיתון כבר לא כותבים ככה היום, אבל בכל זאת, אסור לשכוח: הסבים של הסבים של כולנו לא דמיינו שיזכו לשלם ארנונה בירושלים, לעמוד בה בפקקים וגם לריב ולהתווכח על אופייה. אנחנו זכינו.