שנה לפטירת סבתא שלי, סבתא רחל. תחושה קצת מוזרה לציין בימים אלה אזכרה לסבתא שנפטרה בגיל 88 בשיבה טובה.
אז קודם כל, אפשר לקבל כוח מהדור של סבתא, שהתמודדה בילדותה עם מתקפות הטרור של פעם, בהקמת המושבה גבעת עדה, כשעוד לא הייתה מדינה. חטיפת ילדים, רצח משפחות - אלה הסיפורים ששמענו ממנה על השנים ההן, על האכזריות של אויבינו שאיננה חדשה.
אבל יש פה עוד משהו: חשוב גם לדעת לתת מקום לאירועים כמו אזכרה, להתמודדויות מסוגים שונים, לשלל דברים שקורים לנו שלאו דווקא קשורים למלחמה.
הנה פסקה חשובה שכתב הרב ליאור אנגלמן, לכל מי שמרגיש שמה שקורה לו כרגע או כואב לו כרגע הוא "סתם":
"למי יש מקום בלב לאדם שנפצע בתאונה, למשפחה שיושבת שבעה על אמא שנפטרה בשיבה טובה או סתם למישהו שהניתוח המתוכנן שלו נדחה כבר שלוש פעמים כי כל חדרי הניתוח תפוסים?
למי יש כוח לאנשים עם קשיי זוגיות רגילים ובכלל לכל הבעיות הקטנות של החיים?
אבל מה לעשות, הבעיות לא מתחשבות במלחמות ולפעמים המלחמה הופכת לבית גידול לצרות רגילות.
אז חיזוק לכל האבלים על מוות לכאורה רגיל, כי אין באמת מוות סתמי, וחיבוק לכל המתמודדים גם בלי להיות מפונים או לעלות על מדים. חיבוק לכל מי שיש לו 'סתם' התמודדות".
תודה. בשורות טובות. ושהזכות של סבתא רחל וכל בני דורה תגן עלינו.
