שרה פרנקל והרב ישראל פרידמן הם שמות שלא אומרים הרבה לרוב הציבור. ובכל זאת, בשבוע שבו שניהם נפטרו, שבו הפרשה היא "אחרי מות קדושים", הנה כמה מילים עליהם, אחרי מותם.
שרה פרנקל הייתה עיתונאית "קול ישראל" במשך עשרות שנים. בשנות השבעים התמסרה כל כולה לסיקור המאבק של יהודי ברית המועצות. גם הממשלה הישראלית נעזרה ברשת הקשרים המרשימה שלה עם אסירי ציון והפעילים למען העלייה. היא הצליחה להביא מידע רב על מה שקורה מעבר למסך הברזל וראתה בעבודה העיתונאית שליחות ממלכתית. הסקופ לא היה העיקר עבורה, אלא גאולתם של אחיה הרחוקים, והיא לא היססה לגנוז מידע שיפגע ביהדות הדממה. אביה ואחיה נהרגו במהלך שירותם הצבאי, היא עצמה לא הקימה משפחה, ועבודתה העיתונאית הייתה כל חייה. פרנקל נפטרה בשבת האחרונה, בגיל 82. זכיתי להכיר אותה ככתבת צעירה לענייני עלייה וקליטה. היא כבר הייתה אז ותיקה ומנוסה, אבל השנים לא כיבו את האור שזרח בעיניה בכל פעם שדיווחה על קבוצת עולים חדשים.
הרב ישראל פרידמן נולד למשפחה חסידית מיוחסת. הוא ואשתו ציפורה – בתו של האדמו"ר מויז'ניץ – עלו ארצה והיו ממייסדי קיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, המשתייך לשומר הצעיר. הם גרו שם 18 שנה, ואז עברו לקיבוץ הדתי סעד. אחר כך הוא עשה דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, והפך למרצה נערץ לתולדות עם ישראל, לא רק באקדמיה אלא בישיבות הסדר ושלל מסגרות חינוכיות. בשנותיו האחרונות חזר לערוך "טישים" חסידיים לקהל מגוון, ומעל הכיפה הסרוגה חבש שטריימל. בשיעורים הספורים ששמעתי ממנו, ניכר הרצון העז לחבר בין הרוח החסידית לבין הרוח הציונית. למזג עולמות. הוא יכול היה ללמד ניגון חסידי עתיק, ואז לדבר בעיניים בוערות על שליחות חברתית וסוציאליזם.
ביום העצמאות, בגיל 93, ליוו חברי קיבוץ ואדמו"רים חסידיים למנוחות את מי שכונה "האדמו"ר הסרוג". לזכרם של עיתונאית ורב שחיו מחוץ לשטאנץ. (בתמונה: צילום הרב פרידמן: איציק פרידמן קרול)
