מחשבה לשבוע החדש: יש אנשים גדולים מהחיים. הלילה, באזכרה לקרובת משפחתנו נעמי רוטנברג, שבהחלט הייתה אחת כזו, שמעתי הגדרה שיכולה לעזור לנו להתקרב אליהם. וכך סיפרה כלתה:
"חמותי חיה את החיים. אני, לעומת זאת, מרגישה שאני רצה את החיים, אבל היא, היא חיה. הייתי איתה פעם במטבח כשהיא חתכה ירקות לסלט. היא באמת התפעלה ונהנתה מעגבניות השרי, מהצבעים של הפלפלים. עמדתי שם ואמרתי: וואו, היא לא רצה את החיים, לא רצה ממשימה למשימה, אפילו אם זו רק הכנת סלט – היא פשוט שם, שמה לב לכל פרט. ואם היא ערכה את השולחן, או הציעה את המיטה, או שמעה הרצאה – בכל המקרים היא פשוט חוותה את זה.
אף פעם לא ראיתי אותה ממהרת. למה למהר? עושים תמיד את מה שצריך לעשות עכשיו. אם היא דיברה בטלפון עם מישהו – היא באמת הקשיבה. התחושה הייתה שהיא איתנו, בכל החושים. מהדלקת נרות שבת ועד לקניות במכולת. הדברים הכי קטנים וגשמיים הפכו אצלה לרוחניים כי היא חיה אותם במלואם. אם נלמד את זה – אולי נזכה גם אנחנו לחיות באמת".
שבוע טוב. שנזכה לחיות ולא רק לרוץ.
