שתי אתמול מישהו שנמצא בחל"ת מתחילת הקורונה. "אני יושב בבית ומקבל כ-70% משכורת", הוא סיפר. "בהתחלה היה כיף. אשתי והילדות נהנו מכך שאני בבית, אין מחויבות, לא צריך לקום מוקדם בבוקר, היומן ריק. תוך כמה חודשים זה הפך להרסני. החופש הפך לבטלה, וזה לא עשה טוב לי או למשפחה. בחודשים האחרונים המעסיק שלי פנה אליי כמה פעמים, וביקש שאחזור, אבל הפיתוי להישאר בבית הוא גדול, ולכן סירבתי. למה לעבוד קשה כשאפשר לקבל את רוב הסכום בלי לעשות כלום? שמעתי בחדשות על עוד עובדים כמוני, שמרגישים פראיירים להפסיק את החל"ת מיוזמתם. השבוע הבוס שלי גישש אצלי שוב. אחרי התייעצות משפחתית, עניתי לו תשובה חיובית. זהו, אני חוזר לעבוד, מיד אחרי חג הפסח".
אנחנו בחג החירות. השיחה הזו הזכירה לי שחירות היא לא סתם חופש מכל מגבלה. חירות אמיתית היא לחיות עם תכלית. למשל: להתפרנס מעמל כפיך, לקום בבוקר עם יעד מסוים, וגם להראות לבני הבית שיש בשביל מה לקום בבוקר. לעומת זאת, לפעמים דווקא מה שנראה כמו חופש הוא שעבוד של ממש – לשבת בבית רגל על רגל, ולקבל על זה כסף בלי יכולת להפסיק.
חג חירות שמח.