הרי לא היינו שומעים עליהן בלי הפיגוע. האחיות רינה בת ה-16 ומאיה בת ה-20 נרצחו ביום שישי בפיגוע בבקעת הירדן, ופתאום מסכת חיים שלמה נפרסה והזכירה לנו כמה גיבורים אלמוניים חיים כאן: משפחת די עלתה מאנגליה לישראל, ואז יצאה מכאן לשליחות חינוכית באנגליה. כשחזרו לישראל, הם חיו חיים של חינוך, חסד ולימוד תורה בכל רחבי הארץ – בגוש עציון, בירוחם, בלוד. שתי נערות צעירות שמצד אחד הספיקו להשאיר כל כך הרבה אור וטוב בעולם (דברים נפלאים נכתבו אתמול על התנדבות בפריפריה ועל הדרכה בתנועת נוער) ומצד שני – כל החיים היו לפניהן, ופוטנציאל כל כך עצום נגדע.
זה קרה גם בפיגועים קודמים. אחרי שנרצחו האחים פלאי והאחים יניב רבים דיברו על כך שהם החזירו אותנו אל המילה "אחים", אחרי יותר מדיי דיבורים על "מלחמת אחים". זה נכון, אבל הם גם חשפו בפנינו פתאום משפחות, סיפורים, עשייה, חיים, השראה.
אז מה עושים, ברמה הכי אישית? פרשנינו אומרים שמשמעות המילה פסח היא פה-סח, פה מדבר. זה חג שצריך להרבות בו בדיבורים טובים. ליל הסדר הוא לילה של הגדה – צריך להגיד, לספר, לתקן את הדיבור של כל השנה. צריך לשבח את רינה ומאיה ז"ל, כמובן. אבל רובנו מוקפים כעת בחג בבני משפחה. אפשר לראות בהם את הטוב גם בלי תזכורות כואבות. אפשר להסתכל ולדבר כך אחד על השני גם בלשון הווה, ולא רק בלשון עבר.
תנחומים למשפחה. רפואה שלמה לאמא של האחיות, לאה בת ציפורה. בשורות טובות.
