אנחנו מתורגלים במעבר מהעצב של יום הזיכרון אל יום העצמאות. אבל איך עוברים הפוך, מעצמאות לאבל?
קראתי את פרשת השבוע, פרשת אמור, אחרי ששמעתי על שלושת הנרצחים בפיגוע הנורא באלעד, ושני הנושאים המרכזיים בה פשוט זעקו:
הפרשה מתחילה בהוראה לכהנים לא להיטמא בהלוויות ובמגע עם מת. כהן הוא איש חינוך, דת ורוח ועליו לסמל את ההיפך הגמור ממוות. לא לקדש את המוות אלא את החיים.
אלפי שנים אחר כך, יש אנשי דת שמקדשים את המוות וקוראים למאמיניהם לקחת גרזנים וסכינים. יש מנהיגים רוחניים שבאמת חושבים שקדוש (שאהיד) זה מי שרוצח, ואלוקים גדול (אללה אכבר) זה מה שצועקים לפני שרוצחים אדם בגרזן. שהזוועה אמש באלעד היא מצווה דתית קדושה. איזה עיוות.
הנושא השני המרכזי בפרשה הוא החגים. התורה מתארת בפירוט חגים כמו פסח, סוכות, שבועות, יום כיפור וגם את השבת - כרצף של מועדים שמחים ומלאי תוכן. כי חג משמעותו שירה ותפילה, משפחה וסעודה וחסד, עלייה לרגל לירושלים עבור חגיגה קדושה.
ושוב, אלפי שנים אחר כך, אויבינו מחללים את המושג חג. זה פשוט בלתי נתפס אבל בחגיהם - צריך לחשוש יותר מטרור רצחני של "מאמינים" קיצונים תאבי דם. אלפי שוטרים ישראליים נפרסים ברחובות בחודש הזה כי "עכשיו חג אצלם".
שנזכה אנחנו להוסיף חיים בעולם. הדברים מוקדשים לעילוי נשמת הנרצחים יונתן חבקוק, בועז גול ואורן בן-יפתח, ולרפואת הפצועים.
בשורות טובות. שבת שלום.