"שלום סיון, גם אחרי כ-20 שנים של ירי על שדרות, נדמה לי ששם אחד זכור לאנשים במיוחד: אלה אבוקסיס. אלה גיסתי הייתה בת 17 כשחזרה במוצאי שבת הביתה עם אחיה הקטן, תמיר בן ה-10. במרחק של כמה עשרות מטרים מהבית נשמעה אזעקה. שניהם שמעו את שריקת הרקטה. אלה לא היססה, היא זינקה על תמיר והגנה עליו בגופה. היא נפצעה באורח אנוש, ונפטרה. תמיר ניצל. היום הוא נשוי ואב לבת. זה לא היה אומץ רגעי, זה הגיע ממקום עמוק שהושרש בה.
בפרשת בשלח עם ישראל עומד על שפת הים. הים לפניהם, המצרים מאחוריהם, וגם הם – כמו אלה – חשים במצוקה. לא ברור מה צריך לעשות. נחשון בן עמינדב הפך באותם רגעים לסמל של מסירות נפש. הוא היה הראשון, הנחשון שזינק לים, ואז הים נבקע. יש רגעים כאלה, שבהם אנחנו נדרשים לעשות מעשה 'נחשוני', אבל לא מתוך שגעון רגעי, אלא מתוך חיים שלמים של מסירות נפש, מידות טובות, מסירות, אמונה – כל התכונות הטובות שאפיינו את אלה. הרב שלמה עמאר אמר לכתוב על מצבתה: 'זכתה שעל ידה נתקדש שם שמיים בכל העולם כולו'. מחר נציין בשדרות 15 שנים למעשה הגבורה שלה, וגם נתפלל שכולנו נידרש למסירות נפש רק לחיים, ולא למוות".
