"בסוף אלה שני פועלים תאילנדים", שמעתי מישהו אומר אתמול בצהריים, כשנודע ששני ההרוגים מפגיעת רקטה בדרום אינם ישראלים. הוא אמר את זה בטון מרגיע, שממזער את האירוע, אבל כדאי לעצור רגע ולזכור: וויראוואט קרונבוריראק וסיקרהין סאנגמרם נהרגו אתמול בעודם עובדים בבית אריזה במושב קטן בעוטף עזה. אנחנו מכירים פועלים כאלה. הם כבר חלק מנוף חיינו. בדרך כלל הם עובדים בעבודות חיוניות שהישראלים פחות אוהבים, כמו חקלאות. הם נמצאים בשדותינו יומם ולילה, זורעים, קוטפים ואורזים. הם לא שקופים. כדאי לבדוק בימים אלה שהמעסיקים שלהם דואגים להם למיגון ולהסברה.
בשבוע שעבר נהרגה סהומי סאנדוש, בת 33, עובדת זרה מהודו. היא הגיעה לישראל כדי לפרנס את בנה הקטן בן ה-10 שנותר בהודו עם סבתו, ושלחה להם מכאן כסף. סהומי טיפלה במסירות בניצולת שואה בת 89 באשקלון, ונשארה איתה גם כשחמאס החל לתקוף. הטיל שפגע בדירה פצע את הקשישה באופן קשה, והרג את סהומי. גם את המטפלים והמטפלות מסוגה אנחנו מכירים היטב. הם תמיד ברקע. מאכילים, מקלחים, דואגים. אם הפועלים בשדות מסייעים לנו במצוות החקלאות הישראלית, המטפלים מסייעים במצוות כיבוד הורים.
ציפי מלאך, בתה של הקשישה הפצועה, אמרה השבוע בריאיון לגלי צה"ל: "ליבי ליבי על המטפלת המדהימה הזו. היא קראה לאימא שלי 'אימא', אז הרגשתי קצת אחות שלה. היא הסירה דאגה מליבי ומלב אחי בטיפול באימא שלנו. היא הייתה כל כולה סיעוד. לא יכולתי לבקש רוגע יותר מזה, היא הייתה מתנה. נשלחה אלינו מתנה, לפרק זמן קצר. הלוואי שישראל תעזור היום למשפחה שהשאירה בהודו".
חמאס אולי העדיף להרוג יהודים, אבל וויראוואט, סיקרהין וסהומי הגיעו אלינו מתאילנד והודו, והיו בימים אלה חלק מהצד שלנו. לזכרם.
