אנחנו איטיים יותר. העולם רץ קדימה, מחידוש לחידוש, מאידיאולוגיה חדשה אחת לחברתה, בעוד הדופק היהודי פועם לאט יותר, יסודי יותר.
כך לפחות מפצחים פרשנים רבים את הסוד שמופיע בפרשה, המשפט המיוחד הזה שיעקב אומר לעשיו: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים". האמירה של יעקב היא: אתה, עשיו, לך קדימה. רוץ. אני הולך לאט יותר. ולא סתם, אלא בגלל שתי סיבות: לרגל המלאכה ולרגל הילדים.
במילים "לרגל המלאכה", מסבירים במדרש, הכוונה להפוגה במלאכה בשבתות ובימים טובים. יעקב אומר כאן: יש לי קצב אחר. אלפי שנים אני נוהג לעצור את המירוץ הבלתי פוסק לטובת שבתות וחגים. גם כשכולם ממשיכים, לכאורה, להתקדם ולהרוויח ולעשות ולבנות, יעקב ובניו יבחרו בהפוגה, במנוחה, בקדושה. גם אם יפסידו כסף וגם אם העשיו התורן – בכל דור ודור – יחשוב שהם מיושנים.
ויש עוד סיבה שבגללה יעקב מתקדם לאט יותר: הילדים. המשפחה היא ערך עבורו. כל הורה יודע כמה הביטוי "אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי" נכון בנוגע לגידול ילדים (וגידול עצמנו תוך כדי).
לוקח זמן להלביש ילד בבוקר, לשמוע איזה סנדוויץ' הוא רוצה, או לעזור לו בשיעורי הבית. זה לא מהיר כמו לחמם משהו במיקרוגל. זה דורש מאתנו התנהלות איטית יותר.
יעקב אבינו אומר לעשיו ולתרבות שהוא מייצג, מעכשיו ולכל הדורות: אתה תמיד תחשוב שאני מדדה אחריך, אבל בעצם אני לא מתעכב. בקצב שלי ובסגנון שלי, אשרוד הרבה אחריך.
