על ילדי תימן החטופים מדברים הרבה. על המורשת שנגזלה ממאות אלפים אחרים – כותבים פחות. היום הוא יום פטירתו של אחד הראשונים שזיהו את הפצע, שעדיין פתוח: הרב ישעיהו משורר, מרבני יהדות תימן, תלמיד ישיבת "מרכז הרב", ציוני נלהב. כבר בשנת 1943 כתב מאמרים חריפים בעיתונות על הפגמים בקליטה של העולים. הוא תיעד – אולי בעדות ראשונה – את גזיזת הפאות: "המדריך גילח להם את הפאות בתער, באומרו: בארץ ישראל צריכים להיות נקיים כמו חיילים, ולא נאה לגדל פאות כמו בגולה. כאן אנו מתחדשים ונעשים בריות חדשות ואין לנו צורך במנהגים גלותיים". אחרי ביקור נוסף במחנה קליטה כתב: "מספר לי הזקן שבחבורה, ועיניו ממש זולגות דמעות, שהמדריך אינו נותן להם להתפלל שחרית, פעם מתוך אמתלה שאין זמן ושצריכים ללכת לעבודה, פעם הוא ממציא סיבות שונות. 'עד כמה שאנחנו קמים יותר מוקדם, הוא טוען שאין זמן, ממש כאילו מושבע ועומד לבטל אותנו מן התפילה, ומי שממרה את פיו ונשאר להתפלל – אינו נשלח לעבודה'. ומסיים הזקן בדברים נוקבים את הלב: 'באנו על מנת לקדש את עצמנו עוד יותר בקדושת הארץ, ולא לדלדל את אוצרנו הרוחני שהנחילו לנו אבותינו ואבות אבותינו'".
זמן רב חלף, אבל יש עדיין מה לתקן כדי שהמשימה הציונית תהיה שלמה. כפי שכתב הרב משורר בעצמו: "יהודי תימן, שלוש אהבות מקננות בליבם: אהבת התורה והעבודה, אהבת העם והארץ, ואהבת הבורא והנברא".
לזכרו.
