פרשת ראה, גם ב-1 בספטמבר, ממשיכה לחנך. כלומר להגיד לנו מה לעשות, לחלק את העולם לטוב ולרע. היום היא עוסקת בנושא תרומת המעשר. ובבית הספר? ובבית? הנה קטע נפלא שכתב אורי אליצור ז"ל, שהעז לקלקל קצת את חגיגת ה"שלום כיתה א'":
"בני השלוש הלכו לגן לשעתיים, ולמחרת עד אחת עשרה. שלא יהיה להם קשה להתרגל להיות שם חמש שעות ביום. לכיתה א' הוסיפו פינת משחקים, שלא יהיה לילד קשה בבת אחת ללמוד ארבע שעות. ואני לוקח אוויר ומעז, לקראת פתיחת שנת החינוך, לשאול את השאלות הכי אסורות: למה שלא יהיה להם קשה? איזה רע יקרה אם יהיה עליהם עומס? מי המציא את הרעיון שהעולם יהיה טוב יותר ככל שלילדים יהיו יותר זכויות ופחות חובות? 'חניך' בקורס קצינים הוא מי שעובד ומזיע כדי להפוך בהדרגה להיות קצין. 'לחנוך' מפעל חדש פירושו להעביר אותו ממצב של חוסר ייצור למצב של ייצור מלא. כלומר, 'חינוך' פירושו הכשרה הדרגתית לקראת תפקוד מלא בעולם. לכן אם המערכת (גם הבית וגם בית הספר) בנויה כך שהעיקר הוא שהילדים יהיו מאושרים ולא יהיה להם קשה – היא איננה מערכת חינוך. כי אדם בוגר עובד ואז מקבל משכורת. קודם מבשלים, אחר כך אוכלים. קודם חובות, אחר כך זכויות. לא להיפך. הורים ומורים טובים הם לא אלה שעושים הכול כדי למנוע צער מילדיהם. בלי מרות ובלי סמכות ובלי דרישות - הילדים לא רק שלא מתחנכים, הם גם לא מאושרים ולא חופשיים. שנה טובה".
