להמשיך למשות

"ממשה עד משה לא קם כמשה" – כך נהוג לומר על משה רבנו, שמוזכר לראשונה בפרשה ביציאת מצרים, ועל רבי משה בן מימון, הרמב"ם, שנפטר בדיוק היום לפני 814 שנים. קשה להגזים בחשיבותו של משה רבנו, שהשפיע על התרבות העולמית כולה. קשה להגזים גם בחשיבותו של הרמב"ם – פוסק הלכה ופילוסוף, אסטרונום ורופא, מנהיג ומחנך. הנה רק שני דברים מעוררי-השראה לגביהם:
קודם כל, שניהם אנשים גדולים – שהשקיעו באנשים קטנים. הנביא הנערץ משה דאג לזולת, מהכבשה בעדר שלו ועד לדאגה לעם ישראל במשך 40 שנה במדבר. הפרשנים מסבירים שלא סתם קוראים לו משה: כמו שמשו אותו מן המים, תפקידו למשות אותנו ממצרים לארץ ישראל, למשות אותנו מתוך הבורות והבערות אל חיים של חירות ולימוד. גם הרמב"ם השתמש בכישרונו העצום כדי להשפיע: הוא חינך, שלח אגרות לקהילות רחוקות, כתב ספרים פילוסופיים אבל גם ספרים פשוטים ביותר, כדי שכולם-כולם יבינו את התורה.
ושנית, שניהם ביטאו את חוכמת התורה בכבוד, בתבונה, ברגישות. בתקופה שבה מנסים לעתים לבזות את היהדות ולהגחיך אותה, לטעון שהיא אינה רלבנטית, אנחנו שמים במרכז שתי דמויות: אנחנו מתחילים לקרוא השבוע בתורה על משה, שהפך אותנו לעם הספר, ואנחנו מציינים היום את פטירתו של משה שכבר 814 כתביו נלמדים.
ממשה עד משה לא קם כמשה, ובמובן מסוים, שניהם עדיין מושים אותנו. שבת שלום.