האם בשורה מדהימה יכולה להגיע ישירות עד אלינו, ואנחנו פשוט לא נשמע? משה רבנו פונה בפרשת ״וארא״ אל עם ישראל, וחדשות נפלאות בפיו: יציאת מצרים עומדת להתחיל. כבר שנים הם מחכים, והנה, עכשיו זה קורה. התגובה של בני ישראל מייאשת: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. איך זה יכול להיות? האם אדם יכול להפוך לכל כך טרוד ועסוק, שהוא לא שם לב שנפתח לו פתח לצאת לחירות? האם ה"דחוף" יכול להכריע ולהביס את ה"חשוב"? התשובה היא שזה בדיוק מה שפרעה ניסה לעשות. לשבור את הגוף ואת הרוח גם יחד. מתברר שעבודה קשה (פיזית) וקוצר רוח (נפשי) יכולים לבלבל אותנו עד כדי כך. בספר "מסילת ישרים" כותב רבי משה חיים לוצאטו שכולנו צריכים להיזהר מאוד שזה לא יקרה גם לנו: "אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו – להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים".
האדם צריך להשאיר לעצמו "רווח להתבונן", כדי לא לפספס.
