מאז שקראתי את הרעיון הזה, שכתב משה שמעון אופן, שמתי לב שהוא שינה את ההתנהגות שלי בכמה מקרים:
בפרשת שמות מסופר על המיילדות, שנקראו שפרה ופועה. למרות הציווי של פרעה הרשע להרוג את התינוקות היהודים, הן מסרבות פקודה. רש"י מבקש שנשים לב לשמות המיוחדים שלהן:
"שִׁפְרָה – משפרת את הוולד. פּוּעָה – פועה ומדברת לוולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה".
הן לא היו מיילדות שהולכות בתום הלידה. הן היו גם מחבקות, מטפלות, מחייכות ועושות "קוקו" לתינוק. באמצע הזוועה וההשמדה, הופיעה פתאום מיילדת חמה ונעימה ששרה לתינוקות שירים.
הן היו נשים גדולות לא רק כי סירבו לבצע את ההוראה הרצחנית של פרעה, אלא גם כי הן הוסיפו חיוך ומילה טובה, בתוך הגיהנום של השעבוד במצרים.
כלומר, השאלה היא לא רק מה אנחנו עושים, אלא איך אנחנו עושים זאת. אפשר לעשות את הדבר הנכון, אבל בעצבים ובלחץ. שפרה ופועה, לעומת זאת, הן תזכורת לכולנו: לנסות להוסיף לעשייה היומיומית שלנו – בבית, בעבודה, בכביש ובכל מקום – רוך, חיוך ונעימות.
