יום ירושלים. היום לפני 51 שנה חזרנו אליה.
בספר חדש, "המחזיר שכינתו לציון" של הרב שי הירש, מצאתי בין שלל המסמכים המרתקים גם את העדות המרגשת הבאה, של הרב שאר-ישוב כהן:
"כמה ימים אחרי הניצחון, בחג השבועות הראשון שלאחר השחרור, התמזל מזלי והלכתי לכותל בתוך ההמון ליד הצדיק הירושלמי הבלתי נשכח הרב אריה לוין, אשר שמח לקראתי וחיבקני בחום. הלכנו יחד מהורהרים ושותקים, ואז פתח ואמר לי, כמעט בלחש, את הדברים הבאים: כל ימי לא הבנתי את פירוש הפסוק 'בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹולְמִים'. עכשיו אני מבין. שאלתי: מה מבין כבודו? והוא אמר: חלום, כך דרפכו: אדם רואה ברגע אחד מאורעות שנמשכים זמן ממושך. לפעמים, אפשר לראות בחלום דבר שבדרך הטבע נמשך הרבה שנים, והנה אתה רואה אותו ברגע, וכהרף עין מתבהרת לך התמונה כולה. תקופה שלמה, היסטוריה שלמה, חוויה של דורות – עוברת לנגד עיניך ברגע אחד. בחלום אפשר לעבור בשניות על פני עבר, הווה ועתיד. זה מה שקורה לנו כרגע, כאן. אנחנו נכנסים אל העיר העתיקה, הולכים אל הכותל, ואנחנו כחולמים. ממש עכשיו אנחנו מתחברים עם רבבות ואלפים שהתפללו וייחלו במשך דורות לרגע הזה, שאנחנו חיים אותו כעת. בן רגע אנו רואים את כל מי שהיה בגולה, בשואה, במחתרת, במלחמות. כל מי שאי פעם התפלל, חיכה, קיווה. הנה זה בא. אלפי שנים מתנקזות לרגע הזה. היינו כחולמים".
האם אנחנו עדיין מרגישים כך?
