שימו לב לחמש המילים של רש"י בתחילת פרשת תצווה. כשהוא מסביר כיצד אהרון הכהן הדליק את האש במנורה במשכן, הוא מתאר זאת כך: "עד שתהא השלהבת עולה מאליה".
פרשנים רבים מבקשים שנתעכב על הנקודה הזו: זו לא רק הדלקה טכנית של המנורה. אהרון הכהן הוא הדמות החינוכית והרוחנית של העם, שמלמד אותנו איך להדליק אש של התלהבות בכל מה שאנחנו עושים – וזה נכון להורים, למורים, למנהלים, למפקדים ולכולנו.
בהתחלה מוטל עלינו בהחלט להדליק את האש. לגשת ולחנך, לדבר, להסביר, לתת הרבה תשומת לב. אבל אי אפשר תמיד לתת יד ולהגיד מה לעשות. יש שלב שבו חייבים להרפות. אי אפשר להישאר לידם לנצח. לא נוכל לעשות הכל במקומם. צריך למצוא את התזמון הנכון לקחת צעד אחורה, ולתת להם להאיר את האור שלהם מעצמם.
אין כאן כללים ברורים: לפעמים הורים צריכים הרבה סבלנות לטפח את הילד. לפעמים מפקדים ומנהלים צריכים להשקיע הרבה כדי להכשיר את הדור הצעיר. אבל לפעמים הם חונקים אותו מרוב תשומת לב וצריכים כבר להתרחק. מילותיו של רש"י קוראות לנו לשים לב לכך – לדעת מתי להלהיב ומתי להרפות, מתי לפקח ולהיות מעורבים ומתי לתת עצמאות. עד שתהא השלהבת עולה מאליה. בהצלחה.
