למעלה מ-13,000 הורים פנו ליוטיוב בימים האחרונים בבקשה להסיר מהרשת תכנים של הזמר דודו פארוק. אימהות ואבות מכל המגזרים דיווחו על תוכן פוגעני ואלים. את היוזמה החלה ד"ר עידית סולקין, אימא מתל אביב, יחד עם "הפורום הדיגיטלי". עידית כתבה: "נמאס לי שגועל נפש הופך להיות 'תרבות', שטקסטים אלימים ודוחים הם קולים ומגניבים, שהזוועה הזו צוברת מיליוני צפיות למרות שאין שום סיבה שילדינו ייחשפו לכך. בעיקר נמאס לי שההורים הם שקופים, כאילו אין להם מילה לומר בכל הסיפור". איתי שאוליאן שהצטרף ליוזמה, כתב: "כשדיווחתי ליוטיוב בעצם דיווחתי לעצמי, דיווחתי ללב שלי היכן הגבולות, לאיזו תרבות אני שייך, לאן אני שואף ולאיזה עולם הייתי רוצה שביתי תגדל".
עצם קיומו של מאבק כזה הוא חשוב, גם אם הוא לא יצליח לתקן את כל התרבות שמסביב. המודעוּת וההתארגנות וההצפה של הנושא הן-הן העיקר. האמירה הברורה שיש גבולות, יש טוב ויש רע, יש מותר ויש אסור היא קריטית ונחוצה. המילה "הורים", כמעט שכחנו, משמעותה להורות דרך.
פרשת השבוע, פרשת שמיני, עוסקת בדיוק בתחום הזה, של הבדלה בין תחומים, של אמירה מה כן ומה לא. היא מסבירה למשל מה מותר לאכול ומה אסור, איך להתנהג במשכן ואיך לא, ובפסוק האחרון בפרשה נאמר: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹור". זה התפקיד המורכב של האדם עד היום. לדעת להבדיל.
