נערה מבית דתי סיפרה לי פעם כמה קשה לה להפריד בין טענות שיש לה על החברה שסביבה, לבין התורה עצמה. להרבה אנשים יש חשבון עם המגזר שלהם. עם החברה שגדלו בה, עם המורים, עם השכנים, עם ההורים. לפעמים הם באמת עברו דברים קשים. ולעתים המסקנה היא לזרוק את הכול, כולל הכול. את כל החבילה.
ליוסף היו באמת את כל הסיבות לעזוב. האחים שלו שנאו אותו, זרקו אותו לבור, מכרו אותו. הוא מצא את עצמו במצרים, לבד לגמרי. בקלות רבה הוא היה יכול להחליט לנטוש הכול, וגם לכתוב פוסטים נזעמים, בצדק, על כל מה שעשו לו.
אבל יוסף בחר אחרת. למרות הכאב, הוא לא ויתר על העיקר: על הזהות, על האמונה, על היהדות, על הדבר עצמו. הוא לא שכח את אביו ואת אמו שהיו דמויות מופת, ואת הסיפור הגדול שהוא חלק ממנו ושהוא צריך להמשיך. גם אם פגעו בו, הוא עדיין בן של יעקב, נכד של יצחק, נין של אברהם, והעתיד של הדורות הבאים תלוי בו.
ככל שהמצב שלו במצרים התדרדר, הוא רק הלך והתעלה, והחיבור הישיר שלו לאלוקים רק התעצם. במקום לכעוס ולנקום – הוא חי במצרים כיהודי מאמין, מחובר, שכל מי שפגש אותו ידע היטב מה הזהות שלו ומה הערכים שלו.
סוציולוגיה, מגזר, בני אדם – זה ממש לא הכול. מעבר לאנשים, שיכולים באמת לטעות, יש גם אמת, שעליה יוסף לא ויתר.
