לדייק

מתשעה באב – לפרשה. הקשר הדוק. משה רבנו מטיל עלינו אחריות רבה בפרשת "ואתחנן", בנאום הפרידה שלו, וזו בדיוק אותה אחריות שאנחנו מתבקשים להמשיך ולחוש גם היום.
הנה דוגמה אחת לבקשה אחת שלו מעם ישראל במעמד ההיסטורי ההוא: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" – הוא אומר. ואחרי ההקדמה הזו, מהי הבקשה? איך חיים? איך באים ויורשים את הארץ? שימו לב: "לא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ". התורה ניתנה בשלמות, הוא אומר, אז אנא מכם: לא להוסיף ולא לגרוע. לא להמציא עוד מצוות והוראות, אבל גם לא לפספס אף אחת מהן. לא לעשות יותר מדיי ולא לעשות פחות מדיי. לא להיות קיצוני לצד אחד, או חסר אחריות לצד השני. יש פה חבילה אחת, וכל צד ינסה "למשוך" אותה לכיוון שלו, לערכים שלו. משה רבנו דורש מאיתנו, במילה אחת: לדייק.
אני לא מכירה את שיטתה של ימימה אביטל, אבל מכירה רבים שלמדו את "שיטת ימימה". בשפה שלהם, ב"ימימאית", שמתי לב כמה המילה הזו – לדייק – היא משמעותית. בהבנה השטחית שלי את מה שהם הסבירו, הכוונה היא: להגיע לשלמות. לא להתאמץ מאמץ מוגזם אבל גם לא לחפף ולוותר לעצמנו. למצוא איזון בין מה ששייך לי לבין מה שממש לא, בין מה שמהווה עומס לבין מה שהכרחי. זה לא סתם סלוגן, זו מלאכה לחיים שלמים, להצליח לקיים את ההוראה הזו – "לא תוסיפו ולא תגרעו".