יש בסיפור הזה של יערה זרד כמה דברים מדהימים, בעיני. ככה היא כותבת, תוך כדי טיול בהודו:
"אתמול, אחרי ששמעתי כאן פרטים על מקרה כואב, יצאתי לבקר בחור ישראלי בכלא ההודי. לא יצאתי לבד. היינו שלוש בנות ישראליות שלא מכירות אחת את השנייה, במונית אחת. ההליך הוא מאוד מסורבל: מחכים עד לרגע האחרון לאישור של הקונסוליה הישראלית, האישור הגיע באחת עשרה בלילה, ואז צריך לצאת בשמונה בבוקר לנסיעה של שעתיים וחצי לכל כיוון.
שילמנו בעצמנו על המונית ועל הפירות והפיצוחים שקנינו לו, אבל היו כמה ישראלים ששמעו לאן אנחנו נוסעות – ופשוט השתתפו בקניות כדי לקחת בזה חלק.
הגענו לכלא. שער אחרי שער, בדיקה ועוד בדיקה, ובסוף הגענו לחדר הביקורים. מיד זיהינו את אילן הישראלי בין כל ההודים.
השיחה איתו הייתה קשה. אילן סיפר שהוא מחכה כבר שלוש שנים למשפט על עבירות סמים. הוא טוען לחפותו, אבל בעיקר רוצה כבר שהמשפט יתחיל. בינתיים הוא ישן על שמיכה דקה בתא אחד עם רוצחים ואנסים, כמעט בלי לראות אור יום.
ניסינו לחזק אותו. ניסינו לראות את הטוב. יש לו עורך דין הודי שמאמין שהוא ייצא מזה. יש לו משפחה וחברים שמחכים בחוץ. עם כל הניתוק מהכול, הוא ידע שחג סוכות עכשיו.
במהלך השיחה הוא ביקש שנשיר לו שיר, אז שרנו ביחד את השיר של בועז שרעבי: 'הכל תלוי בך חבר, היה חזק אל תישבר, אל תיתן לעצבות בך לפגוע, היה חזק ותתגבר'. הרבה דמעות זרמו שם.
מאז אתמול הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש. על הערך הגדול של חופש, של חיבוק, של שיחה טובה, של חוסן נפשי.
אם גם אתם באמצע טיול גדול, עם חברים וחגיגות, תנסו לפנות זמן לאנשים שצריכים אתכם, בפרט בחו"ל. לפעמים שיחה קצרה של חיזוק וחיוך עושה המון.
תודה כמובן לרועי ונטע מרילי ולבית חב"ד שלהם, שבזכותם זכינו במצווה הזו.
