מוטי אשכנזי, בן 59 מיבנה, אב לשלושה וסב לשניים. מיכאל לדיגין, בן 36 מבת ים, עולה חדש, אב לשניים. תמיר אביחי, בן 50 מקרית נטפים, אב לשישה. אלה הם שלושת קורבנות הפיגוע אתמול באריאל.
פרשת השבוע מתחילה בתיאור הקבורה הראשונה בתורה: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". שרה אמנו הולכת לעולמה, והתורה מתארת כיצד אבי האומה, אברהם אבינו, מתאבל, מספיד ובוכה על אשתו. פרשנינו מסבירים איך ולמה להתאבל:
רבי חיים בן עטר כותב בספרו "אור החיים" שאברהם בכה על כל מה שחסר בעולם בהיעדרה של שרה. על החוכמה והצדיקות שאבדה. כל נפטר הרי מותיר חלל עצום, גם שלושת החללים האחרונים.
הרב שמשון רפאל הירש מסביר שרוב האבל של אברהם היה בכלל פרטי: "אנחנו יודעים מה הייתה שרה לאברהם, ועד כמה עמוק היה הכאב. אברהם בוכה, אבל את רוב הכאב הוא נושא בתוכו, בבית". ואכן, אנחנו שומעים כעת הספדים בהלוויות, מול מצלמות, אבל רוב האבל הוא הרי אישי, והוא יימשך גם אחרי.
ולאורך הדורות פרשנים רבים לומדים מהפרשה הזו כי זו מצווה להספיד את המת כראוי. בפרט כשלא מדובר באדם שהלך לעולמו בשיבה טובה, אלא באדם שנרצח בגלל יהדותו. זו לא סתם באסה מדכדכת לשמוע את ההספדים, זה חשוב. הרבה פעמים בחיים אנחנו עצובים סתם, בגלל סיבות שוליות. אבל במקרה כזה, העצבות היא במקום, והאדישות אינה במקום. יש דברים שאכן ראוי להתעצב בגללם.
לזכרם.
