המחנך חנן פורת פרסם פעם ספר ובו התכתבויות בינו ובין ענת, תושבת תל אביב. באחד המכתבים שלה מצוטט שיר שכתבה, ושמו "לחיות". וכך היא מבקשת: "לא לחיות בסדר ובשקט. להכיר את היפה והמכוער. להיסוב בין שמחה לעצב, בין ייאוש לתקווה, לבוא בשדות האהבה והשנאה, להכיר את העולם התחתון והעליון, לתת לנשמה להתעלות לשמיים, ולרדת לתחתיות שאול. פשוט לחיות!".
זו נראית בקשה נפלאה של נפש סקרנית, אבל במכתב התשובה חנן כתב לה כך: "בשירך ישנו רצון לחבוק הכול, לטעום מהכול, הטוב והרע, לבל תישמט חלילה אפילו חוויה אחת ממסכת החיים השלמה. אבל יסוד אחד נעדר מהשיר: החוויה הגדולה והאדירה ביותר שבה מתנסה האדם כל יום וכל שעה היא חוויית הבחירה החופשית בין טוב לרע, בין אהבה לשנאה, בין עולם עליון לעולם תחתון. בבחירה זו טמונה עוצמה שאין דומה לה. ובחירה זו לא יכולה לכלול שני הפכים בבת אחת.
"טעם החיים, מנקודת מבטה של התורה, אינו מתבטא במאמץ לעבור כפרפר מפרח לפרח, ולנסות למצוא דבש בכל הפרחים הטובים והארסיים גם יחד, אלא דווקא ביכולת לאצור כוח ולהיות לעיתים מצומצם. שנאמר: איזהו גיבור? הכובש את יצרו. זה בדיוק הניסיון שבפניו עמד האדם הראשון בגן עדן, בפרשת בראשית. הוא נדרש להשתמש בבחירה החופשית, ולבחור שלא לאכול מעץ אחד בגן עדן. הוא נכשל. מאז ועד היום, אנחנו צריכים לתקן".