וואו, כמה בקשות. הנה, לבקשתכם, הקטע של מאיר אריאל ז"ל שהוקרא בגלי צה"ל:
"אני עבד נרדף. זה ברור. אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי. אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת, כי היא לפחות נחה בשבת. האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חירות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. יהא זה נשיא, מנהל עבודה, אשה, התמכרות – אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר.
רק שלאחרונה מצטמצמת יותר ויותר חירות הבחירה שלי. מאחורי כל המכשיריות המנצנצת הזו יש מזימה אפלה להשתלט על המחשבה שלי, על הדימיון שלי ועל האנושיות שלי, להפנט אותי ולשתול בי החלטות הרצויות למישהו, אני רק אדמה שאני הוא המחליט. שמים לי מחיצות בין עובדות כדי שלא אחבר ביניהן ושלא אגיע למסקנות לא רצויות. מפציצים אותי באסונות ואלימות ומוות בגודש ממכר, כדי שאהיה שווה נפש לגורל זולתי. תוקעים לי את השלט-רחוק הזה ביד, שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב, אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה שנתקעות בתת-ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה. אני הולך לגמור בתור מכונה שפועלת לפקודות הנשלחות אליה מכל המכשירים האלה. עבד ד’עבד. שאדוני סמויים מן העין, ועבדותו מחופשת לחופש. אז אם אתה עבד, אני שומע את עצמי אומר, לפחות בחר לך אדון ראוי לשמו".
