אם לא הייתי שומעת את הסיפור הזה עם פרטים ושמות, הייתי חושבת שזו אגדה. אבל פרני ויסמן שיתפה אותי בעלילה הבאה, שהחלה לפני יותר מ-100 שנה, והסתיימה אתמול:
"אני עולה מארצות הברית. התחתנתי עם אביתר, צבר ישראלי, שסבתא שלו ניצולת שואה. הם תמיד סיפרו לי שההורים ושני אחים נרצחו באושוויץ, ועשרה אחים שרדו. תשעה מהאחים החליטו לעלות יחד לארץ, ואחות אחת נסעה לארה"ב. היא לא סיפרה לאף אחד שהיא יהודייה, התחתנה עם גוי ולא גילתה לו מי היא, והודיעה שאחרי השואה – לא תביא ילדים לעולם. כשהמשפחה ניסתה ליצור קשר היא סירבה. היא ובעלה גם ציוו לשרוף גופותיהם אחרי מותם. שוב ושוב שמעתי במשפחה את הסיפור על האחות אדל. יש להם יותר מ-350 צאצאים פה בארץ, ארבעה דורות, אבל היא נותרה חתיכה חסרה בפאזל.
לפני כשנתיים ביקשו שאצא לארה"ב לגייס תלמידות לתוכנית חינוכית בארץ. הסכמתי אחרי שבעלי אמר לי: 'אפילו אם תביאי נשמה אחת לישראל, זה דבר גדול'. בנו לי מסלול של הרצאות ברחבי ארה"ב, ואחת מהפגישות הייתה חמש דקות מביתה של אדל בפלורידה. לא האמנתי. הגעתי, דפקתי בדלת וביקשתי את אדל שוורץ. העוזרת אמרה שאין שם אישה כזו, אבל הבנתי שהיא שינתה גם את שמה. נכנסתי וראיתי מישהי שכל כך דומה לאחים שלה. חיברתי אותה אליהם בשיחת וידאו, והם התחילו לבכות בהונגרית, אפילו העוזרת בכתה.
לפני שנפרדנו תפסתי לה את היד ואמרתי לה: 'אדל, היטלר נגמר, המלחמה נגמרה, יש לך משפחה ענקית, את לא לבד, לא משנה כמה רחוק ברחת – את יכולה לחזור. אל תיתני להיטלר לנצח, בואי לפחות להיקבר בארץ ישראל'. נפרדנו בהתרגשות, ושמרנו על קשר, היא שנולדה במשפחה הזו וברחה רחוק, ואני שנולדתי רחוק והצטרפתי למשפחה הזו.
לפני כשבועיים קיבלנו הודעה ממשרד עורך דין אמריקאי. אדל נפטרה, בגיל 102. מתברר שהיא שינתה את דעתה ובמקום להישרף, ביקשה להיקבר בקבורה יהודית. עשינו מאמצים להביא אותה לארץ ישראל, שממנה ברחה כל חייה. אתמול בחמש בערב בניר עציון התקיימה ההלוויה שלה, בחלקה של המשפחה. כולנו הגענו, וזה היה אחד המעמדים העוצמתיים בחיי. ראינו בעיניים את הפסוק מספר דברים, שקוראים כעת בתורה: 'אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹוקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ'. איך אמר לי אז בעלי? אם תיסעי לארה"ב ותביאי לפה רק נשמה אחת, זה דבר גדול".