זה הזמן שלנו

אולי זהו הזמן שלנו, של החוזרים בתשובה? דווקא בימים הטעונים הללו – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – נדמה שאלה שמכירים את כל העולמות יכולים להועיל. השמאלנים, הימנים, החילונים, הציונים הדתיים והחרדים, חיים בתקופה הזו ביקומים מקבילים, שלא לדבר על האזרחים הערבים. בציבור החילוני יש מי שחוגג את ניצחון הציונות המורדת שהקימה מדינה ("נס לא קרה לנו", כנאמר בשיר שמלווה בכל שנה את הדלקת המשואות). יש בדור המייסדים וגם בדור הצעיר מי שחש חמיצות וזרות מהמדינה שלו. בציונות הדתית, ככלל, מקדשים את המדינה, ורואים בה "אתחלתא דגאולה", ראשית צמיחתה של הגאולה השלמה. החרדים שומרים על מרחק מסויג מהפרויקט החדש הזה (70 בעיניים חרדיות זה עדיין צעיר וטרי, פסיק קטן ברצף של 4,000 שנה) ומתרחקים מרגשות לאומיים.
סרטון דעה מתסיס כמו שפורסם השבוע ודאי לא יועיל. גם לא החיפוש השנתי אחרי הגימיק של מישהו עושה מנגל ביום השואה, או מעז לא לעשות מנגל ביום העצמאות. מי שלא רוצה רק להתבצר, צריך לחשוב איך לתרגם את השפות זו לזו.

וכאן החוזרים בתשובה (חלקם, לא כולם) יכולים להועיל: יש פה ציבור גדול שמעריך חייל במדים אבל גם בחור ישיבה, שאוהב את הרב קוק ובוכה על הרב שטיינמן, וששיר ישן של אריק איינשטיין מעביר בו צמרמורת. תחשבו על אנשים כמו אביתר בנאי ואהוד בנאי, אתי אנקרי ושולי רנד, דורון שפר וצבי יחזקאלי, רמה בורשטיין ונועה ירון. כל אלה (ורבים-רבים שאינם מפורסמים) הם סוכני תרבות. במקום שייקרעו בין העולמות, הם יכולים להיות גשר. הם מבינים היטב את רגשות הוריהם ובני משפחתם החילונים. הם לא רק מבינים, זהו חלק אינטגרלי מהזהות שלהם עצמם. עבור חלקם – הפעם הראשונה שבה חשו מהי קדושה, כחילונים, הייתה דווקא בימים המיוחדים האלה. בהרכנת הראש, בשתיקה, בהצדעה למסירות הנפש. אבל הם גם מבינים היטב את הדתיים ואת החרדים ואת השקפותיהם. כמה שומרי המצוות רוצים להיות חלק משיבת ציון, אבל לא חלק מהתרבות הישראלית השלטת.
ובעיקר, חוזרים בתשובה מסוגלים "להחליף משקפיים" ולראות איך אלה רואים את אלה. לכן כל כך כואב להם לראות את שני הצדדים "מחפשים" זה את זה, מקניטים ומקטינים זה את זה. הם יודעים הרי שמה שהדוס חושב על החילוני אינו נכון, וגם להיפך. האם אפשר להסביר לחרדי לכבד (לא לקבל אלא לכבד) את מה שעבור החילוני הוא קודש? האם אפשר להסביר לחילוני את ההיפך?
ניר מנוסי הוא בנו של הפזמונאי דידי מנוסי ז"ל, שכתב בין השאר את אחד השירים המפורסמים ביותר לזכר הנופלים, "מי שחלם". כך כותב מנוסי הבן:

"אני מזדהה עם כל הצדדים. גדלתי בבית ציוני חילוני מובהק, בן לאדם בולט מדור המייסדים שלחם בפלמ"ח והיה מפקד במלחמת השחרור. בגיל בוגר גיליתי את יופייה של היהדות, במידה רבה כפי שניבט אליי בבהירות מתוך העולם החרדי (לאחר שהתגברתי על הדעות הקדומות שלי לגביו). מעגל האנשים שבפועל השתלבתי בו במסע התשובה שלי, ובו מצאתי מורים, חברים ותלמידים (ומעל הכול את אשתי), הוא של בני המגזר הדתי-לאומי. כל העולמות האלו פועמים בתוכי, כולם חלק ממני".

המטרה כמובן אינה רק להבין אחד את השני, אלא להמשיך את הסיפור ההיסטורי היהודי הגדול ולהתקדם יחד אל עבר הייעוד שלנו. אבל בשלב ראשון, אפשר לפחות להבין?

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.