אני לא רוצה לצטט את כל הקללות שהופיעו בפרשת השבוע. רשימה ארוכה של מחלות, צרות ורדיפות מסופרת בפרשת "בחוקותיי", וכולנו מקווים שרוב הצרות האלה כבר מאחורינו. אבל יש קללה אחת מיוחדת שכדאי להתעכב עליה:
"וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב, וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף".
תקראו היטב. מדובר באנשים שאף אחד לא רודף אחריהם. הם שומעים קול של עלים ברוח – ובורחים ונופלים, למרות שהכול בדמיון. הם לא יודעים להבחין בין סכנה אמיתית לבין פחד מדומיין. רש"י מתאר זאת כך: "יְּהֵא בִּלְבָבָם פַּחַד, וְכָל שָׁעָה סְבוּרִים שֶׁאָדָם רוֹדְפָם".
אז עם המצוקות האמיתיות בעולם – צריך להתמודד. אבל כל אחד צריך לבדוק שהוא לא בורח מצרות שהוא בעצמו המציא, שהלב שלו לא מלא בפחד שאין לו שום סיבה.
שבוע טוב.
