שלוש מילים של רש"י מספרות את כל הסיפור. עם ישראל כבר מגיע לארץ ומתבסס בה, ומאות שנים אחר כך – חקלאי יוצא למטע שלו ורואה שם ביכורים. הוא לוקח את הפרי הראשון ועולה איתו לירושלים, ובטקס מרגש נושא נאום שכולו תודה על העבר ותקווה לעתיד. מה פשר הטקס הזה? למה צריך להתרגש כל כך מאיזו תאנה ראשונה שצמחה בחצר? רש"י מגדיר זאת כך: "שאינך כפוי טובה".
אתה יודע להודות על היש, לשמוח בו, לראות מאיפה הכל הגיע, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. המטרה שלנו, עם הכניסה לארץ ישראל, היא לאמץ את התכונה הזו. לזהות כל הזמן נקודות של טוב ושל חסד ולעשות מהן עניין גדול, לומר עליהן תודה.
נדמה לי שגם בתקופה המאתגרת הזו, הסתכלות כזו יכולה לעזור לנו: להתבונן מסביב ולראות גם את הטוב, ולהודות עליו.