השבוע נחצה הקו. למעלה מ-4,000 נפטרים מקורונה בישראל. ראוי היה להספיד כל אחד מהם, ללמוד ממנו ולתאר את האבידה, אבל לא נוכל. הנה משהו קטן על אחד מהאלפים, ויהיו הדברים לעילוי נשמת כולם:
ד"ר נהורה עמר-גברילמן כתבה לי על סבא שלה, יהונתן מזוז, בן 93. הוא עלה לארץ מהאי ג'רבה שבתוניסיה, חי בצפת וגידל עם רעייתו שרה משפחה לתפארת, בתוכה גם ילדה שאימצו. הוא היה מורה ומנהל בבתי ספר באזור, קיבל את פרס יקיר החינוך ממשרד החינוך, ואחרי פרישתו לגמלאות כתב ספרים רבים. התמונה האחרונה שלו צולמה לפני כשבוע, בשיעור זום שהעביר בהתלהבות לצאצאיו מכל רחבי הארץ.
רבים מבני המשפחה של נפטרי הקורונה מספרים על החמצה, על תחושה שלא הספיקו. נהורה הספיקה. לפני כשנתיים שמה לב שיש שני משפטים שהיא אומרת לעצמה: חבל שאני לא מספיק בקשר עם סבא ולא שומעת את כל מה שיש לו לספר. וגם: חבל שאני לא מצליחה ללמוד את פרשת השבוע באופן מסודר. אז היא החליטה לקבוע איתו פגישה שבועית, חברותא, שבה גם הנציחה מנהגים ומסורות של יהדות ג'רבה. הם הספיקו ללמוד יחד את כל התורה.
על פרשת השבוע, פרשת "בוא", הם התעכבו ארוכות. יציאת מצרים היא הסיפור הכי חשוב שלנו, הוא אמר לה, זה השיעור הכי חשוב בתולדות האנושות. "והגדת לבנך" זו מצווה, הסביר, יש לנו אחריות גדולה להעביר את סיפור יציאת מצרים הלאה.
השבוע, במהלך השבעה, נהורה התרפקה על שעות של צילומים, הקלטות ורישומים, בתחושה שלא פספסה, שהם קיימו יחד את מצוות "והגדת לנכדתך".
לזכרו. לזכרם.