לא בושה להתבייש

"איך חברי כנסת מעזים להעליב משפחה שכולה?", שואלים שוב ושוב מאז אתמול. זה נכון מאוד, וזה מצער, אבל זה הרף התחתון, לא העליון. וסתם להעליב זה כן בסדר? וסתם לצעוק ולא להקשיב? למה התחושה היא שחלק מהח"כים איבדו את הבושה, ואפילו מייצרים בכוונה פרובוקציות כאלה?
בפרשת השבוע מסופר שמשה צריך לומר לאהרון להתקרב כבר אל המשכן, להתחיל בעבודה. רש"י מתאר זאת כך:

"היה אהרון בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת".

מתברר שמנהיג יכול להיות גם אדם שנכתב עליו "בוש וירא", כלומר מלא בושה ויראה. הוא לא מתואר כאדם חד משמעי וקולני ופסקני, אלא כמישהו שמתמהמה, לא מרגיש מספיק ראוי, לא מלא בביטחון עצמי. המנהיגות של אהרון הכהן מזכירה שזו לא בושה להיות קצת ביישן.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.