יום האישה הבינלאומי. תודה לאתר "און לייף" שביקש ממני לבחור מי השפיעה עליי:
הייתי בת 15. התקשורת והפוליטיקה היו מקור המידע שלי על היהדות. זה אומר שנתקלתי בה בהקשרים פליליים, שליליים, הזויים. הימים היו ימי רצח רבין והפגנות החרדים בכביש בר אילן. חשבתי שבזה מסתכם הסיפור. משהו אלים ופרימיטיבי.
ואז הגיעה פרופ' נחמה ליבוביץ'. המילה "חופרת" עוד לא הייתה קיימת אז (בהקשר הזה), אבל אני כבר הייתי חופרת. כמה נערות דתיות שהכרתי אמרו לי שלתולעת-ספרים-חנונית כמוני, הספרים של נחמה מתאימים בול. אז קניתי ספר אחד שלה. "עיונים חדשים בפרשת השבוע". מי האמין שיש בפרשת השבוע טעם וריח ומשמעות. מי בכלל ידע שיש דופק כזה, של פרשת שמתחלפת כל שבעה ימים, מפרשת את המציאות, ונותנת עבר והווה ועתיד, כזה עומק וכזה גובה. מי בכלל הכיר את כל הפרשנים האלה, שנחמה ממש שחתה בין ספריהם – רש"י ורמב"ן, רבי סעדיה גאון והרמב"ם, הרב קוק והרב שמשון רפאל הירש. הוויכוחים בפאנל ב"פופוליטיקה" נראו פתאום תפלים. לצד סקופים על שרה נתניהו, הופיעו בעולמי פתאום גם סקופים על שרה אימנו.
נחמה הייתה כל כך פשוטה וכל כך מיוחדת. היא הרי יכלה לשבת במגדל השן, כחוקרת דגולה לתנ"ך, פרופ' למקרא, כלת פרס ישראל. אבל במקום להתפתח בתוך האקדמיה, היא הלכה אל החקלאי שבקיבוץ, אל בסיסי צה"ל הכי רחוקים בצפון ובדרום, לבתי ספר על הגבול, לאולפנים לעולים חדשים. שם הכי רצתה ללמד. בשנות קום המדינה, היא הבינה שאל פס הקול הציוני והחלוצי צריך להוסיף את התורה והרוח והתרבות שלנו. אבל לא לכל מקום יכלה להגיע פיזית, וכך נולד המפעל העממי המרגש שלה: הגיליונות.
נחמה עלתה מגרמניה כשכבר הייתה מורה מפורסמת, ד"ר, אבל הייתה נגישה לכלל. פעם הצטופפו בדירתה הפשוטה והצנועה 15 נשים, חברות קיבוץ, ולמדו. אותן נשים היו צריכות לחזור ללול, למטבח, למחסן, אבל הן כבר טעמו מהלימוד של נחמה, והן הציעו לה סטארט אפ: דואר. מכתבים של תורה. היא התחילה לצלם דפי סטנסיל, וכתבה להן שאלות על הפרשה. הן היו מחזירות לה את התשובות, ומצרפות מעטפה ובול, כדי לקבל בדואר חוזר את המשלוח הבא.
עוד ועוד חברים וחברות ביקשו להצטרף, והגיליונות על פרשת השבוע צברו תאוצה. בכל שבוע נחמה כבר נעזרה במתנדבים שיחזירו את המכתבים ליעדם, ברחבי הארץ והעולם. היו גם הערות שוליים היסטוריות בצד התשובות שלה: "לחייל שלוחם בקרבות בסיני, אני מתפללת לשלומך" או למשל – "נשלח מתוך ירושלים הנצורה".
צריך להבהיר: נחמה ידעה היטב מה התשובות לשאלות ששלחה, אבל היא רצתה שכולנו נדע, שנשאל את עצמנו, כי הסקרנות חשובה מהידע, והלימוד לא צריך להיות פסיבי. עם הזמן התחילה לכתוב גם טקסטים משלה על כל פרשה, אבל בסופם, תמיד, הוסיפה שאלות למחשבה ולעיון.
אפשר לדבר עליה עוד רבות: בלי למרוד ולקרוא למהפכה, היא בעצם סללה דרך חדשה לדור שלם. בלי שזכתה להביא לעולם ילדים משלה, היא זכתה לחנך ולעצב אלפי תלמידים. היא הבינה שצריך לדבר לדור החדש בטקסטים קצרים וברורים אבל לא שטחיים חלילה, והצליחה באחת המשימות המורכבות בחינוך: להנגיש בלי לרדד. בכל פעם מחדש בחרה מתוך ארון הספרים היהודי הנרחב צימוקים קטנים שעושים חשק לעוד.
"כל אחד צריך לחתור לקריאתו שלו את התורה, לקריאה המתאימה לרוחו ולנפשו, שהיא חד-פעמית בזה העולם, לא הייתה ולא תהיה שוב"
– כך כתבה פעם. החל מגיל 15 היא גורמת לי לחפש את הקריאה שלי.