ספר שמות אינו רק ספר ההיסטוריה שלנו. המסע שמתואר שם עדיין נמשך. הנה מה שכותבת אמונה קליין בר-נוי על רגע אחד השבוע, בירושלים:
ישבתי עם אימא של חברה של אורי מהמעון, והתקשקשנו על דברים שאימהות מתקשקשות עליהם. מפה לשם היא קיבלה וואטסאפ מסבתא שלה וצחקנו על סבתות וסבתא שלה הונגרייה וגם סבתא שלי הונגרייה, יו מגניב, מאיפה? וסבתא רבא שלה מחוסט וגם סבתא שלי מחוסט ו-וואו, זה גם מגניב כי חוסט היתה עיירה קטנה מאוד ורוב הקהילה היהודית שם הושמדה. מה הסיכויים. וסבתא רבא שלה עבדה אצל הפאנית חנצ'י רוזנפלד וסבתא רבא שלי הייתה הפאנית חנצ'י רוזנפלד.
ומה שהיה, כך היה: הפאנית חנצ'י רוזנפלד הגיעה לאושוויץ עם הבת שלה, סבתא לאה שלי, וחמש נשים שעבדו במפעל הפאות שלה. והן יצרו חבורה של תמיכה הדדית ועזרו אחת לשנייה להשיג דברים כמו מזון וחוטי צמר לגרביים ועבודה. ושרדו. כולן.
הקהילה היהודית בחוסט הושמדה כמעט כולה, אבל מפעל הפאות שלה שרד בשלמותו... הן היו נפגשות מדי פעם, פגישת מחזור של בוגרות אושוויץ הונגריות מאוד וכרוכות זו בזו ואת הסיפור שלהן העברנו במשפחה מפה לאוזן, כבר חמישה דורות.
ועכשיו, חמישה דורות קדימה, החימש של חנצ'י רוזנפלד התחיל ללכת למעון שיושב על גינת הנוטרים שבקטמונים שבירושלים, ושם הוא התחבר מאוד לחימשת של פירי קרץ, והם נהיו חברים כל כך כל כך טובים. רק ככה אני יכולה לשכנע אותו להתלבש בבוקר, בוא נלך למעון ונשחק איתה. ואם רק הייתי יכולה לחזור לימים ההם באושוויץ כשהן הצטופפו בדרגש כדי להתחמם, ולספר להן שהנבואות אמיתיות ושיום יבוא וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹובֹתֶיהָ...
