שלושה שמות של נופלים בקרבות בעזה הותרו לפרסום. ימים קשים. במפגש השישי והאחרון כאן עם קהילות בארצות הברית, אמרה לי שרה בלומינג, שליחת חב"ד במרילנד: "אולי יש לך בשורות טובות לבשר לנו?".
"אולי אתם הבשורות הטובות", עניתי לה. יכול להיות שמתחוללת כעת תזוזה היסטורית חיובית, בקרב מיליוני אחים ואחיות בתפוצות.
על משפחות שקשורות לארץ יותר, שכבר מתכננות עלייה, אני שומעת פה כל הזמן, עוד ועוד. אלה גם הנתונים בצרפת.
אבל מה עם מי שפחות מחובר? הנה כמה דוגמאות למה שקורה: הרב נחום טננבוים, שליח חב"ד בשכונת יולט שבניו יורק, סיפר לי שאחרי שמחת תורה, כששמע שיש יותר מ-1,100 נרצחים, החליט שהוא יגרום ל-1,100 יהודים לקבל על עצמם עשייה מתמשכת. כלומר, פעילות חיובית שהיא לא רק חד פעמית. ככה הוא ידליק 1,100 נרות חיים של הנצחה. ההיענות אדירה. אחת כבר מגיעה לשיעור עברית ויהדות בכל שבוע, לראשונה. אחד התחיל להניח תפילין בכל יום. ואחד עומד להגיע לישראל לשנת לימודים שלמה. והרב נחום ממשיך להדליק נשמות.
ובקהילה בווסטצ'סטר ביקשו ממישהי להקריא בתחילת האירוע את התפילה למען ישראל, והיא פשוט בכתה באמצע ולא הצליחה להמשיך. הלוואי עליי התרגשות וכוונה כזו, מכל מילה.
וגם בתחנה האחרונה בפוטומק, מרילנד, סיפרה לי שרה בלומינג שאנשים שמעולם לא הגיעו, מגיעים פתאום לפעילות. הם אפילו לא יודעים להסביר למה ומה הם מבקשים, אבל הם באים.
האם זו תהפוך לתנועה משמעותית? האם היסטורית נזכור את השנה הזו רק כשנה כואבת וקשה, או גם כשנה של מפנה, של התעוררות?
אירועי שמחת תורה לימדו אותנו שהרוע יכול להפתיע ולהכאיב בדרכים שאפילו לא דמיינו. אז בואו נדמיין גם הפוך, את הטוב: שמיליוני יהודים מהעולם מתעוררים, חוזרים לעצמם, חוזרים הביתה.
בשורות טובות.
